<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער החמישי</h1>
<h2>דף סט:</h2>
גרסינן בפרק קמא דגטין [י"א ע"א] אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסרוה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי. ובין לפירוש רש"י ז"ל דפירש דחתמי ביה פרסאי ומסרוה ניהליה בעדי ישראל, ובין לפירוש רבינו חננאל ז"ל והרא"ש ז"ל [שם סימן י'] דמפרשי דבלא חתימה הוה ומסרוה ניהליה באפי עדי ישראל, שמעינן מינא דשטרות נכתבין בכל כתב ובכל לשון. וכן משמע נמי בפרק ב' דגטין [י"ט ע"ב] דאמרינן התם אמר רב אשי אמר לי רב הונא בר נתן הכי אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי. ודווקא שידעו העדים לקרות אותו כתב ושיהיה כתקון שטרות שלנו. מדפריך התם והא לא ידעי למקרי ומתרץ (בדבעי) [בדידעי ומקשי תו והא בעי כתב שאין יכול להזדייף ומתרץ בדאפיצן] ומקשי תו והא בעינן שיחזיר מעניינו של שטר בדמהדר ומסיים בסיפא דמילתא מאי קא משמע לן הא קא משמע לן דכשרין בכל לשון בין בגטין בין בשאר שטרות. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה [ה"א]. וצריך שתהיה לשון השטר מבוררת וצחה בכל לשון שתהיה כדי שיוכל לדקדק מינה כל דקדוק אותה לשון, שאפילו היא לשון אחרת זולת לשון הקדש צריך לדקדק בה, דקיימא לן בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"א] הלל ושמאי ורבן שמעון בן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בן קרחה ורבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי כלהו הוו דרשי לשון הדיוט. וכן יש דברים שאין צריכין ליכתב ואף על פי כן כותבין אותם לצחות הלשון ויופי השטר. כדאמר רבי יהודה בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ט ע"ב] האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין וצנין ואף על גב דאי לא כתיב (להו) [ליה] הכי קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. וצריך גם כן לדקדק באותיות הכתב שיהיו מאושרים שלא יוכלו להזדייף ואם זייף יהיה ניכר הזיוף. כדאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תולתא בפרדסא אזיל מחקיה לגגיה דבי"ת ושוויה וא"ו והוה ליה ופרדסא אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא רווח ליה עלמא להאי וא"ו כפתיה ואודי. וכן נמי ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי הוה חד אחא דשמיה אחי אזל כתב ליה וא"ו ושוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וא"ו (כל) [כוליה] האי כפתיה וכו'. ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה [הי"ב] ומתקון השטר צריך להתבונן בשטר בואוי"ן וזיני"ן שלו שלא יהיו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו ולא יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה אחת מקום וא"ו וכן כל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב. וכן כתב הרמ"ה ז"ל [ב"ב קס"ז ע"א], וכתב שצריך שיהיו האותיות דומות זו לזו ושיהיה הכתב מאושר ושוה זה לזה ושאין העדים רשאין לחתום עד שידקדקו בכל אותיותיו, ונראה לי שאם נזדמן לסופר כך ודחק אות אחת שצריך לקיימן כמו שמקיימין תלויות ומחקין או שיחזיר הענין בשטר עד שיובן שאין בו זיוף. ויזהר גם כן שלא יכתוב בסוף השטה חשבון שיוכל להוסיף עליו ולא יוכר הזיוף, דאמרינן התם אמר אביי מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף שטה דילמא מזייף וכתיב ואם איתרמי ליה נהדריה לדבוריה תרי תלת זמני אי אפשר דלא מתרמי ליה חד באמצע שטה. פירוש שאם כתב שלש בסוף שטה יכול להחזירם שלשים וכן ארבע וחמש עד העשר שהעשר גם כן יכול להחזירו עשרים אבל מי"א ואילך אין לחוש לפי שאין כותבין אחד עשרים אלא או אחד ועשרים או עשרים ואחד ועל כל פנים צריך להוסיף וא"ו ואם הוסיף הוא"ו בזיוף מיד הוא ניכר הזיוף, אבל משלש ועד עשר יכול (מזייף) [לזייף] ולא יהא ניכר ולפיכך אם נזדמן לו כך בסוף השטה יחזיר כמה פעמים עד שיבוא הסכום באמצע השטה ואז אין לחוש לזיוף וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [פכ"ז מהל' מלו"ל הי"ג]. ויראה לי שאם שכח וכתב השטר ולא החזיר באמצע השטה שיקיים בסוף (השטה) [השטר] ויכתוב סכום פלוני בסוף שטה פלונית ואז אין לחוש לזיוף. וכתוב בספר החשן בסימן מ"ב שצריך גם כן שלא יכתוב הסכום באותיות כגון ב' או ד' כדי שלא יעשו (נ' או כ') [כ' או ר']. ויזהר גם כן שלא יכתוב לשונות שסותרים זה את זה בשטר כדי שלא יבא הדיין לידי בלבול שכמה דברים יש אם כתוב בו למעלה מנה ולמטה מאתים או קפל מלמעלה וספל מלמטה. וכן בההוא שטרא דהוה כתוב ביה שית מאה וזוזא ושלח רב משרשיא לקמיה דאביי שית מאה איסתירא וזוזא או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דילמא שית מאה פריטי וזוזא, על כן צריך הסופר לכתוב הכל בדיוק כדי להתרחק מן הספק.
<h2>דף קסז.</h2>
גרסינן בפרק קמא דגטין [י"א ע"א] אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסרוה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי. ובין לפירוש רש"י ז"ל דפירש דחתמי ביה פרסאי ומסרוה ניהליה בעדי ישראל, ובין לפירוש רבינו חננאל ז"ל והרא"ש ז"ל [שם סימן י'] דמפרשי דבלא חתימה הוה ומסרוה ניהליה באפי עדי ישראל, שמעינן מינא דשטרות נכתבין בכל כתב ובכל לשון. וכן משמע נמי בפרק ב' דגטין [י"ט ע"ב] דאמרינן התם אמר רב אשי אמר לי רב הונא בר נתן הכי אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי. ודווקא שידעו העדים לקרות אותו כתב ושיהיה כתקון שטרות שלנו. מדפריך התם והא לא ידעי למקרי ומתרץ (בדבעי) [בדידעי ומקשי תו והא בעי כתב שאין יכול להזדייף ומתרץ בדאפיצן] ומקשי תו והא בעינן שיחזיר מעניינו של שטר בדמהדר ומסיים בסיפא דמילתא מאי קא משמע לן הא קא משמע לן דכשרין בכל לשון בין בגטין בין בשאר שטרות. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה [ה"א]. וצריך שתהיה לשון השטר מבוררת וצחה בכל לשון שתהיה כדי שיוכל לדקדק מינה כל דקדוק אותה לשון, שאפילו היא לשון אחרת זולת לשון הקדש צריך לדקדק בה, דקיימא לן בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"א] הלל ושמאי ורבן שמעון בן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בן קרחה ורבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי כלהו הוו דרשי לשון הדיוט. וכן יש דברים שאין צריכין ליכתב ואף על פי כן כותבין אותם לצחות הלשון ויופי השטר. כדאמר רבי יהודה בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ט ע"ב] האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין וצנין ואף על גב דאי לא כתיב (להו) [ליה] הכי קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. וצריך גם כן לדקדק באותיות הכתב שיהיו מאושרים שלא יוכלו להזדייף ואם זייף יהיה ניכר הזיוף. כדאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תולתא בפרדסא אזיל מחקיה לגגיה דבי"ת ושוויה וא"ו והוה ליה ופרדסא אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא רווח ליה עלמא להאי וא"ו כפתיה ואודי. וכן נמי ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי הוה חד אחא דשמיה אחי אזל כתב ליה וא"ו ושוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וא"ו (כל) [כוליה] האי כפתיה וכו'. ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה [הי"ב] ומתקון השטר צריך להתבונן בשטר בואוי"ן וזיני"ן שלו שלא יהיו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו ולא יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה אחת מקום וא"ו וכן כל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב. וכן כתב הרמ"ה ז"ל [ב"ב קס"ז ע"א], וכתב שצריך שיהיו האותיות דומות זו לזו ושיהיה הכתב מאושר ושוה זה לזה ושאין העדים רשאין לחתום עד שידקדקו בכל אותיותיו, ונראה לי שאם נזדמן לסופר כך ודחק אות אחת שצריך לקיימן כמו שמקיימין תלויות ומחקין או שיחזיר הענין בשטר עד שיובן שאין בו זיוף. ויזהר גם כן שלא יכתוב בסוף השטה חשבון שיוכל להוסיף עליו ולא יוכר הזיוף, דאמרינן התם אמר אביי מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף שטה דילמא מזייף וכתיב ואם איתרמי ליה נהדריה לדבוריה תרי תלת זמני אי אפשר דלא מתרמי ליה חד באמצע שטה. פירוש שאם כתב שלש בסוף שטה יכול להחזירם שלשים וכן ארבע וחמש עד העשר שהעשר גם כן יכול להחזירו עשרים אבל מי"א ואילך אין לחוש לפי שאין כותבין אחד עשרים אלא או אחד ועשרים או עשרים ואחד ועל כל פנים צריך להוסיף וא"ו ואם הוסיף הוא"ו בזיוף מיד הוא ניכר הזיוף, אבל משלש ועד עשר יכול (מזייף) [לזייף] ולא יהא ניכר ולפיכך אם נזדמן לו כך בסוף השטה יחזיר כמה פעמים עד שיבוא הסכום באמצע השטה ואז אין לחוש לזיוף וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [פכ"ז מהל' מלו"ל הי"ג]. ויראה לי שאם שכח וכתב השטר ולא החזיר באמצע השטה שיקיים בסוף (השטה) [השטר] ויכתוב סכום פלוני בסוף שטה פלונית ואז אין לחוש לזיוף. וכתוב בספר החשן בסימן מ"ב שצריך גם כן שלא יכתוב הסכום באותיות כגון ב' או ד' כדי שלא יעשו (נ' או כ') [כ' או ר']. ויזהר גם כן שלא יכתוב לשונות שסותרים זה את זה בשטר כדי שלא יבא הדיין לידי בלבול שכמה דברים יש אם כתוב בו למעלה מנה ולמטה מאתים או קפל מלמעלה וספל מלמטה. וכן בההוא שטרא דהוה כתוב ביה שית מאה וזוזא ושלח רב משרשיא לקמיה דאביי שית מאה איסתירא וזוזא או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דילמא שית מאה פריטי וזוזא, על כן צריך הסופר לכתוב הכל בדיוק כדי להתרחק מן הספק.
